Arakhin 12

Kapitel 12

א איני והא רבי ינאי יזיף ופרע שאני רבי ינאי דניחא להו לעניים דכמה דמשהי מעשי ומייתי להו

1 Dem ist ja aber nicht so, R. Jannaj lieh ja und bezahlte!? — Anders verhielt es sich bei R. Jannaj; dies war den Armen lieb, denn je länger er [die Rückzahlung] verzögerte, desto mehr nötigte er andre und gab ihnen.

ב ת"ר ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה סבר רבי חייא בר אבא למימר לא שנא לדבר הרשות ולא שנא לדבר מצוה אמר ליה רב אמי הכי אמר רבי יוחנן לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה

2 Die Rabbanan lehrten: Hat ein Jisraélit eine Leuchte oder eine Lampe für das Bethaus gespendet, so darf er sie nicht anderweitig verwenden, R. Ḥija b. Abba wollte sagen, einerlei ob zu Freigestelltem oder zu einer gottgefälligen Handlung, da sprach R. Ami zu ihm: Folgendes sagte R. Joḥanan: dies nur zu Freigestelltem, zu einer gottgefälligen Handlung aber darf man sie anderweitig verwenden.

ג מדאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן בעובד כוכבים שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה משנשתקע שם בעליה מותר לשנותה

3 R. Asi sagte nämlich im Namen R. Joḥanans: Wenn ein Nichtjude eine Leuchte oder eine Lampe für das Bethaus gespendet hat, so darf man sie, solange der Name des Eigentümers nicht in Vergessenheit geraten ist, nicht anderweilig verwenden, und nachdem der Name des Eigentümers in Vergessenheit geraten ist, anderweitig verwenden.

ד למאי אילימא לדבר הרשות מאי איריא עובד כוכבים אפילו ישראל נמי

4 Wofür: wenn für Freigestelltes, so gilt dies ja nicht nur von einem Nichtjuden, sondern auch von einem Jisraéliten,

ה אלא לדבר מצוה וטעמא דעובד כוכבים הוא דפעי אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי

5 doch wohl für eine gottgefällige Handlung, und dies gilt nur von einem Nichtjuden, weil er lärmt, bei einem Jisraéliten aber, der nicht lärmt, ist es zulässig.

ו שעזרק טייעא אינדב שרגא לבי כנישתא דרב יהודה שנייה רחבא ואיקפד רבא איכא דאמרי שנייה רבא ואיקפד רחבא וא"ד שנייה חזני דפומבדיתא ואיקפד רחבא ואיקפד רבה

6 Der Araber Šea͑zraq spendete eine Lampe für das Lehrhaus R. Jabudas, und als Reḥaba sie für einen andren Zweck verwandte, rügte es Rabba. Manche sagen, Rabba verwandte sie für einen andren Zweck und Raḥaba rügte es. Manche sagen, die Aufseher von Pumbeditha verwandten sie für einen andren Zweck, und Raḥaba und Rabba rügten es.

ז מאן דשנייה סבר דלא שכיח ומאן דאיקפד סבר זמנין דמקרי ואתי:

7 Wer sie für einen andren Zweck verwandte, rechnete damit, daß er nicht anwesend war, und wer dies rügte, rechnete damit, daß es zuweilen vorkam, daß er anwesend war.

ח <big>מתני׳</big> הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך ר' חנינא בן עקביא אומר נערך מפני שדמיו קצובין רבי יוסי אומר דנודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב:

8 DER STERBENDE UND DER ZUR HINRICHTUNG HINAUSGEFÜHRTE KANN NICHT GELOBT UND NICHT GESCHÄTZT WERDEN. R. ḤANINA B. A͑QABJA SAGT, ER KÖNNE GESCHÄTZT WERDEN, WEIL SEIN GELDWERT FESTGESETZT IST. R. JOSE SAGT, ER KÖNNE GELOBEN, SCHÄTZEN UND HEILIGEN; HAT ER SCHADEN ANGERICHTET, SO IST ER ERSATZPFLICHTIG.

ט <big>גמ׳</big> בשלמא גוסס לא נידר דלאו בר דמים הוא ולא נערך דלאו בר העמדה והערכה הוא אלא יוצא ליהרג בשלמא לא נידר דלאו בר דמים הוא אלא לא נערך אמאי לא

9 GEMARA. Erklärlich ist es, daß ein Sterbender nicht gelobt werden kann, denn er hat keinen Geldwert, und daß er nicht geschätzt werden kann, denn er kann nicht hingestellt und geschätzt werden, weshalb aber kann der zur Hinrichtung Hinausgeführte, wenn er auch nicht gelobt werden kann, da er keinen Geldwert hat, nicht geschätztwerden!? —

י דתניא מנין היוצא ליהרג ואמר ערכי עלי שלא אמר כלום ת"ל (ויקרא כז, כח) כל חרם לא יפדה יכול אפילו קודם שנגמר דינו תלמוד לומר (ויקרא כז, כט) מן האדם ולא כל האדם

10 Es wird gelehrt: Woher, daß, wenn jemand, der zur Hinrichtung hinausgeführt wird, sagt, er gelobe seinen Schätzungswert, er nichts gesagt hat? Es heißt: alles Gebannte kann nicht ausgelöst werden. Man könnte glauben, auch vor seiner Aburteilung, so heißt es: vom Menschen, nicht aber der ganze Mensch. —

יא ולרבי חנינא בן עקביא דאמר נערך מפני שדמיו קצובין האי כל חרם מאי עביד ליה

11 Wofür verwendet R. Ḥanina b. A͑qabja, welcher sagt, er könne geschätzt werden, weil sein Geldwert festgesetzt ist, [den Vers] alles Gebannte? —

יב לכדתניא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם שנאמר (שמות כא, ל) אם כופר יושת עליו יכול אף בידי אדם כן תלמוד לומר כל חרם לא יפדה

12 Für folgende Lehre: R. Jišma͑él, Sohn des R. Joḥanan b. Beroqa, sagte: Da wir finden, daß diejenigen, die dem Tod durch den Himmel verfallen sind, Lösegeld zahlen und es ihnen vergeben wird, wie es heißt: wenn ihm ein Lösegeld auferlegt wird, so könnte man glauben, dies gelte auch vom Tode durch Menschenhände, so heißt es: alles Gebannte kann nicht ausgelöst werden.

יג אין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה מיתות קלות שניתנה שגגתן לכפרה מנין תלמוד לומר כל חרם:

13 Ich weiß dies nur von den schweren Todesarten, für die es bei Versehen keine Sühne gibt, woher dies von den leichten Todesarten, für die es bei Versehen eine Sühne gibt? Es heißt: alles Gebannte.

יד רבי יוסי אומר נודר ומעריך כו': ותנא קמא מי קאמר דלא

14 R. JOSE SAGT, ER KÖNNE GELOBEN, SCHÄTZEN &C. Sagt denn der erste Autor, er könne dies nicht!? —

טו אלא בנודר ומעריך ומקדיש כ"ע לא פליגי כי פליגי באם הזיק תנא קמא סבר אם הזיק אינו חייב בתשלומין ורבי יוסי סבר אם הזיק חייב בתשלומין

15 Vielmehr, über das Geloben, das Schätzen und das Heiligen streitet niemand, sie streiten nur über seine Schädigung; der erste Autor ist der Ansicht, wenn er Schaden angerichtet hat, sei er nicht ersatzpflichtig, und R. Jose ist der Ansicht, wenn er Schaden angerichtet hat, sei er ersatzpflichtig.

טז במאי קמיפלגי אמר רב יוסף במלוה על פה גובה מן היורשין קמיפלגי תנא קמא סבר מלוה על פה אינו גובה מן היורשין ורבי יוסי סבר המלוה על פה גובה מן היורשין

16 Worin besteht ihr Streit? R. Joseph erwiderte: Sie streiten, ob das mündliche Darlehn von den Erben einzufordern sei; der erste Autor ist der Ansicht, das mündliche Darlehn sei von der Erben nicht einzufordern, und R. Jose ist der Ansicht, das mündliche Darlehn sei von den Erben einzufordern.

יז רבא אמר דכ"ע מלוה על פה אינו גובה מן היורשין והכא במלוה כתובה בתורה קמיפלגי תנא קמא סבר מלוה כתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ורבי יוסי סבר ככתובה בשטר דמיא

17 Raba erwiderte: Alle stimmen überein, daß das mündliche Darlehn von den Erben nicht einzufordern sei, hier aber streiten sie über das in der Tora geschriebene Darlehn; der erste Autor ist der Ansicht, das in der Tora geschriebene Darlehn gleiche nicht dem Darlehn auf einen Schuldschein, und R. Jose ist der Ansicht, es gleiche dem Darlehn auf einen Schuldschein.

יח ואיכא דמתני לה אהא היוצא ליהרג הוא שחבל באחרים חייב אחרים שחבלו בו פטורין רבי שמעון בן אלעזר אומר אף הוא אם חבל באחרים פטור שלא ניתן לחזרת עמידת בית דין

18 Manche beziehen dies auf das folgende: Hat der zur Hinrichtung Hinausgeführte andere verletzt, so ist er schuldig, und haben andre ihn verletzt, so sind sie frei. R. Šimo͑n b. Elea͑zar sagt, auch wenn er andre verletzt hat, sei er frei, denn er darf nicht nochmals vor das Gericht gestellt werden.

Vorheriges Kapitel Nächstes Kapitel