Arakhin 54

Kapitel 54

א הבעלים נותנין עשרים ושש בעשרים ושתים הבעלים נותנין עשרים ושבע

1 SO HAT DER EIGENTÜMER SECHSUNDZWANZIG ZU ZAHLEN; WENN ZWEIUNDZWANZIG, SO HAT DER EIGENTÜMER SIEBENUNDZWANZIG ZU ZAHLEN;

ב בעשרים ושלש הבעלים נותנין עשרים ושמונה בעשרים וארבע הבעלים נותנין עשרים ותשע בעשרים וחמש הבעלים נותנין שלשים שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה

2 WENN DREIUNDZWANZIG, SO HAT DER EIGENTÜMER ACHTUNDZWANZIG ZU ZAHLEN; WENN VTERUNDZWANZIG, SO HAT DER EIGENTÜMER NEUNUNDZWANZIG ZU ZAHLEN; WENN FÜNFUNDZWANZIG, SO HAT DER EIGENTÜMER DREISSIG ZU ZAHLEN; ER BRAUCHT NÄMLICH ZUM MEHRGEBOTE DES ANDEREN DAS FÜNFTEL NICHT HINZUZUFÜGEN.

ג אמר אחד הרי שלי בעשרים ושש אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר הבעלים קודמין ואם לאו אומר לו הגעתיך:

3 WENN ABER EINER SAGT: ES SEI MEIN FÜR SECHSUNDZWANZIG, SO GEHT DER EIGENTÜMER VOR, WENN ER EINUNDDREISSIG UND EINEN DENAR BIETET, WENN ABER NICHT, SO SAGT MAN ZU JENEM: DU HAST ES ERSTANDEN.

ד <big>גמ׳</big> אמר רב חסדא לא שנו אלא שבן ארבעים עומד במקומו

4 GEMARA. R. Ḥisda sagte: Dies nur dann, wenn der, der vierzig geboten hat, bei seinem Gebote bleibt,

ה אבל אין בן ארבעים עומד במקומו משלשין ביניהן

5 wenn aber der, der vierzig geboten hat, nicht bei seinem Gebote bleibt, so verteile man es unter ihnen. —

ו תנן חזר בו של ארבעים ממשכנין עד עשר אמאי ליתן בר חמשין בהדיה דליכא בן חמשים

6 Es wird gelehrt: tritt der zurück, der vierzig geboten hat, so pfände man bei ihm bis zehn. Weshalb denn, der fünfzig geboten hat, sollte doch mit ihm zahlen!? — Wenn der, der fünfzig geboten hat, nicht mehr da ist. —

ז חזר בו בן שלשים ממשכנין מנכסיו עד עשר אמאי וליתן דבן ארבעים בהדיה דליכא בן ארבעים חזר בו בן עשרים ממשכנין מנכסיו עד עשר אמאי ליתן דבן שלשים בהדיה דליכא בן שלשים

7 Tritt der zurück, der dreißig geboten hat, so pfände man bis zehn von seinen Gütern. Weshalb denn, der vierzig geboten hat, sollte doch mit ihm zahlen!? —Wenn der, der vierzig geboten hat, nicht mehr da ist.— Tritt der zurück, der zwanzig geboten hat, so pfände man bis [zehn] von seinen Gütern. Weshalb denn, der dreißig geboten hat, sollte doch mit ihm zahlen!? — Wenn der, der dreißig geboten hat, nicht mehr da ist. —

ח אי הכי אימא סיפא חזר בו של עשר מוכרין אותה בשויה ונפרעין משל עשר את המותר ליתב דבן עשרים בהדיה וכי תימא ה"נ דליכא בן עשרים אי הכי נפרעין משל עשרה נפרעין ממנו מיבעי ליה

8 Wie ist demnach der Schlußsatz zu erklären? Tritt der zurück, der zehn geboten hat, so verkaufe man es für den Wert, und den Rest fordere man ein von dem, der zehn geboten hat. Der zwanzig geboten hat, sollte doch mit ihm zahlen!? Wolltest du erwidern, auch hierbei in dem Falle, wenn der, der zwanzig geboten hat, nicht mehr da ist, wieso heißt es demnach: fordere man ein von dem, der zehn geboten hat, es sollte doch heißen: fordere man von ihm ein!?

ט אלא אמר רב חסדא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה תניא נמי הכי חזרו כולן כאחד משלשין ביניהם והא אנן תנן ממשכנין מנכסיו עד עשר אלא לאו שמע מינה כדרב חסדא שמע מינה

9 Vielmehr, erwiderte R. Ḥisda, dies ist kein Einwand; eines, wenn gleichzeitig, und eines, wenn nach einander. Ebenso wird auch gelehrt: Treten sie alle gleichzeitig zurück, so verteile man es unter ihnen. Wir haben ja aber gelernt, daß man bis zehn von seinen Gütern pfände? Wahrscheinlich ist es nach R. Ḥisda zu erklären. Schließe hieraus.

י איכא דרמי להו מירמא תנן חזר בו של עשר מוכרין אותה בשויה ונפרעין משל עשר את המותר והתניא משלשין ביניהם אמר רב חסדא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה:

10 Manche führen dies als Widerspruch an: Wir haben gelernt, wenn der zurücktritt, der zehn geboten hat, verkaufe man es für den Wert und fordere den Rest ein von dem, der zehn geboten hat, und [dem widersprechend] wird gelehrt, daß man es unter ihnen verteile!? R. Ḥisda erwiderte: Dies ist kein Einwand; eines, wenn gleichzeitig, und eines, wenn nach einander.

יא הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם בעשרים וכו': למימרא דחומש עדיף ורמינהו בעל הבית אומר בסלע ואחד אומר בסלע ואיסר של סלע ואיסר קודם מפני שמוסיף על הקרן

11 WENN DER EIGENTÜMER ZWANZIG BIETET UND EIN ANDERER ZWANZIG &C. Demnach ist das Fünftel bevorzugter; ich will auf einen Widerspruch hinweisen. Wenn der Eigentümer einen Sela͑ bietet und ein anderer einen Sela͑ und einen Assar, so geht der vor, der einen Sela͑ und einen Assar bietet, weil er zum Grundwerte hinzufügt!? —

יב הכא דחומשא רווחא דהקדש הוא חומש עדיף התם דחומשא רווחא דבעל הבית קרנא תיפרוק שפיר חומשא לא איכפת לן:

12 Hierbei, wo das Fünftel ein Gewinn des Heiligtumes ist, ist das Fünftel bevorzugter, da aber, wo das Fünftel ein Gewinn des Eigentümers ist, ist auf ein höheres Lösegeld zu achten, das Fünftel aber geht uns nicht an.

יג אמר אחד הרי הוא שלי כו': בעשרים וחמש נותנין שלשים ולימרו הבעלים אתא גברא בחריקין דאמור בעלים דינר

13 SAGT JEMAND: ES SEI MEIN &C. FÜR FÜNFUNDZWANZIG, SO HAT DER EIGENTÜMER DREISSIG ZU ZAHLEN. Der Eigentümer kann ja sagen: jemand ist meinerstatt eingetreten!? — Wenn der Eigentümer einen Denar [mehr] geboten hat. —

יד וליתני דינר לא דק ולא והא קתני אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר בעלים קודמין אלא אמר רבא דאמור בעלים פרוטה ולא דק:

14 Sollte er doch lehren: [und] einen Denar!? — Er nimmt es nicht genau. — Etwa nicht, er lehrt ja: so geht der Eigentümer vor, wenn er einunddreißig und einen Denar bietet!? Vielmehr, erwiderte Raba, wenn der Eigentümer eine Peruṭa [mehr] bietet, und damit nimmt er es nicht genau.

טו שאין מוסיפין חומש על עלויו כו': אמר רב חסדא לא שנו אלא שלא נישום הקדש בג' אבל נישום הקדש בג' מוסיפין

15 ER BRAUCHT ZUM MEHRGEBOTE &C. NICHTS HINZUZUFÜGEN. R. Ḥisda sagte: Dies nur dann, wenn das Heilige nicht von dreien geschätzt worden ist, ist aber das Heilige von dreien geschätzt worden, so muß er hinzufügen.

טז תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מוסיפין ובית הלל אומרים אין מוסיפין היכי דמי אי לא נישום מאי טעמא דבית שמאי אלא דנישום

16 Ebenso wird auch gelehrt: Die Schule Šammajs sagt, er füge hinzu, und die Schule Hillels sagt, er füge nicht hinzu. In welchem Falle: ist es nicht geschätzt worden, was ist dann der Grund der Schule Šammajs, doch wohl, wenn es geschätzt worden ist. —

יז לימא רב חסדא דאמר כבית שמאי לעולם דלא נישום ובית שמאי מחמירין

17 Demnach lehrte R. Ḥisda nach der Schule Šammajs!? — Tatsächlich, wenn es nicht geschätzt worden ist, und die Schule Šammajs ist erschwerend.

יח אי בעית אימא לעולם דנישום ואיפוך בית שמאי אומרים אין מוסיף וליתניה גבי קולי ב"ש וחומרי בית הלל אלא לעולם דלא נישום וב"ש מחמירין:

18 Wenn du aber willst, sage ich: tatsächlich wenn es geschätzt worden ist, und man wende es um: die Schule Šammajs sagt, er füge nicht, hinzu. — Demnach sollte er es doch unter den Erleichterungen der Schule Šammajs und Erschwerungen der Schule Hillels lehren!? — Vielmehr, tatsächlich, wenn es nicht geschätzt worden ist, und die Schule Šammajs ist erschwerend.

יט אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ושש כו': רצו אין לא רצו לא

19 WENN EINER ABER SAGT: ES SEI MEIN FÜR SECHSUNDZWANZIG &C. Nur wenn er es will, sonst aber nicht,

כ אמרי אתא גברא בחריקין

20 denn er kann sagen: jemand ist meinerstatt eingetreten. —

כא ודינר מאי עבידתיה אמר רב ששת ה"ק אם רצו בעלים מעיקרא ליתן חשבון המגיע לאחד ושלשים ודינר

21 Welches Bewenden hat es mit dem Denar? R. Šešeth erwiderte: Er meint es wie folgt: wenn der Eigentümer von vornherein einen Betrag geboten hat, der einunddreißig und einem Denar entspricht;

Vorheriges Kapitel Nächstes Kapitel