Bekhorot 92

Kapitel 92

א <big>גמ׳</big> אמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים

1 GEMARA. Šemuél sagte: Bei den Fehlgeburten befreit der Kopf allein nicht,

ב מ"ט (בראשית ז, כב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו הוא דחשיב רישיה אידך לא חשיב רישיה

2 denn es heißt:alles, was einen lebenden Odem in der Nase hat; ist ein solcher in seiner Nase, so ist der Kopf von Bedeutung, sonst aber ist der Kopf nicht von Bedeutung. –

ג תנן הבא אחר נפלים שיצא ראשו חי ובן תשעה שיצא ראשו מת קתני מיהא ראשו מאי ראשו רובו

3 Wir haben gelernt: Der nach einer Fehlgeburt kommt, obgleich der Kopf lebend hervorgekommen ist, oder einem Neunmonatskinde, dessen Kopf tot hervorgekommen ist. Hier wird also vom Kopfe gelehrt!? – Unter Kopf ist der größere Teil [des Körpers] zu verstehen. –

ד וליתני רובו בדין הוא דאיבעי ליה למיתני רובו ואיידי דקא בעי למיתני סיפא בן תשעה שיצא ראשו מת טעמא דראשו מת הא ראשו חי הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי תנא רישא נמי ראשו

4 Demnach sollte er es doch vom größeren Teile lehren!? – Eigentlich sollte er es tatsächlich vom größeren Teile lehren, da er aber im Schlußsatze lehren will: einem Neunmonatskinde, dessen Kopf tot hervorgekommen ist, nur wenn der Kopf tot, wenn aber der Kopf lebend, so ist der ihm folgende nicht Erstgeborener auch hinsichtlich der Erbschaft, daher lehrt er es auch vorher vom Kopfe. –

ה ומאי קמ"ל דכיון דמפיק ליה רישיה הוה לידה תנינא הוציא ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד

5 Er lehrt uns somit, daß, wenn der Kopf hervorkommt, dies eine Geburt sei, und dies haben wir ja bereits gelernt: hat [die Geburt] den Kopf herausgestreckt, auch wenn sie ihn zurückgezogen hat, so gilt sie als geboren!?

ו וכי תימא אשמועינן בהמה וקמ"ל באדם דאדם מבהמה לא יליף דלית לה פרוזדור

6 Wolltest du erwidern, er lehre dies vom Vieh und er lehre dies vom Menschen, denn hinsichtlich eines Menschen ist vom Vieh nicht zu folgern, weil es kein Ostium hat,

ז בהמה מאדם לא ילפא משום דחשיב פרצוף פנים דידיה

7 und hinsichtlich eines Viehs ist vom Menschen nicht zu folgern, weil seine Gesichtsbildung bedeutender ist,

ח הא נמי תנינא יצא כדרכו משיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משתצא פדחתו תיובתא דשמואל תיובתא

8 so haben wir es ja auch von diesem bereits gelernt: kommt [das Kind] auf gewöhnliche Weise heraus, sobaldder größere Teil seines Kopfes herauskommt, und größerer Teil des Kopfes heißt es, wenn die Stirnpartie herauskommt!? Dies ist eine Widerlegung Šemuéls. Eine Widerlegung.

ט אמר רבי שמעון בן לקיש פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה מאי טעמא (דברים כא יז) יכיר אמר רחמנא ור' יוחנן אמר אפי' לנחלה

9 R. Šimo͑n b. Laqiš sagte: Die Stirnpartie befreitimmer, nur gilt dies nicht bei der Erbschaft, denn der Allbarmherzige sagt:anerkennen. R. Joḥanan aber sagt, auch bei der Erbschaft. –

י בכל מקום לאיתויי מאי לאיתויי הא דתנו רבנן גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נכרית ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן לידה

10 Was schließt [das Wort] ‘immer’ ein? – Es schließt folgende Lehre der Rabbanan ein: Wenn das Kind einer Proselytin die Stirnpartie herausgesteckt hat als sie noch Nichtjüdin war, und sie sich darauf bekehrt hat, so gewähre man ihr keine Tage der Unreinheitund der Reinheit, und sie bringe kein Geburtsopfer dar.

יא מיתיבי יכיר זו הכרת פנים ואיזו היא הכרת פנים פרצוף פנים עם החוטם תני עד החוטם תא שמע אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם תני עד החוטם

11 Man wandle ein: Anerkennen, die Kenntlichkeit des Gesichtes. Was heißt Kenntlichkeit des Gesichtes? Das Gesichtsbild mit der Nase!? – Lies: bis zur Nase. – Komm und höre: Man kann bekundennur auf Grund des Gesichtes mit der Nase!? – Lies: bis zur Nase. –

יב תא שמע פדחת בלא פרצוף פנים פרצוף פנים בלא פדחת אין מעידין עד שיהו שניהם עם החוטם ואמר אביי ואיתימא רב כהנא מאי קראה (ישעיהו ג, ט) הכרת פניהם ענתה בם שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן

12 Komm und höre: Man kann nicht bekunden auf Grund der Stirnpartie ohne Gesicht oder des Gesichtes ohne Stirnpartie; nur auf Grund beider mit der Nase. Und hierzu sagte Abajje, und nach anderen R. Kahana, hierauf deute folgender Schriftvers:ihres Gesichtes Ausdruck zeugt gegen sie!? – Anders verhält es sich bei der Zeugenaussage inbetreff einer Frau, wobei die Rabbanan es erschwert haben. –

יג ומי אחמירו והא תנן הוחזקו להיות משיאים עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה כי אקילו רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו רבנן

13 Haben es denn die Rabbanan dabei erschwert, wir haben ja gelernt: Es wurde eingeführt, die Heirat zu erlauben auf [Grund der Aussage] eines Zeugen aus dem Mundeeines Zeugen, aus dem Munde eines Weibes, aus dem Munde eines Sklaven oder aus dem Munde einer Sklavin. – Erleichtert haben die Rabbanan es nur am Ende, zu Beginn aber haben die Rabbanan es nicht erleichtert.

יד ואיבעית אימא

14 Wenn du aber willst,

Vorheriges Kapitel Nächstes Kapitel