Pesachim 164

Kapitel 164

א נשפך דמה יצא דמה חוץ לקלעים דקיימא לן בשריפה מנלן

1 fortgegossen oder außerhalb der Umzäunung hinausgekommen ist, [das Opfer,] wie uns bekannt ist, zu verbrennen sei; woher dies? —

ב נפקא לן מדר"ש דתניא ר"ש אומר (ויקרא ו, כג) בקדש באש תשרף לימד על חטאת ששריפתה בקודש

2 Dies ist aus einer Lehre R. Šimo͑ns zu entnehmen. Es wird nämlich gelehrt: R. Šimo͑n sagte:Im Heiligtum, soll im Feuer verbrannt werden; dies lehrt, daß das Sündopfer im Heiligtum zu verbrennen sei.

ג אין לי אלא זו בלבד שאר פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים מנין ת"ל (וכל) בקדש באש תשרף

3 Ich weiß dies nur von diesem, woher dies von anderen untauglich gewordenen hochheiligen und den Opferteilen von minderheiligen [Opfern]? Es heißt: im Heiligtum, soll im Feuer verbrannt werden. —

ד אשכחן קדשי קדשים קדשים קלים מנלן אלא כל פסולו בקדש בשריפה לא שנא קדשים קלים ולא שנא קדשי קדשים גמרא גמירי לה וחטאת דאהרן משום מעשה שהיה כך היה

4 Wir wissen dies vom Hochheiligen, woher dies vom Minderheiligen? — Vielmehr, daß alles, was vom Heiligen untauglich wird, zu verbrennen sei, einerlei ob vom Minderheiligen oder vom Hochheiligen, ist eine überlieferte Lehre, und beim Sündopfer Ahrons ist es nur ein Bericht. —

ה ולתנא דבי רבה בר אבוה דאמר אפילו פיגול טעון עיבור צורה מנא לן

5 Sollte doch der Tanna aus der Schule des Rabba b.Abuha, welcher sagt, auch Verwerfliches müsse mandie Frische verlieren lassen,

ו יליף עון עון מנותר

6 und der es aus [dem Worte] Sünde entnimmt, das auch beim Übriggebliebenen gebraucht wird,

ז ונילף עון עון מחטאת דאהרן אמר לך חטאת דאהרן כי האי גוונא נמי עיבור צורה לדורות בעיא והתם הוראת שעה היתה

7 es aus [dem Worte] Sünde entnehmen, das beim Sündopfer Ahrons gebrauchtwird!?—Er kann dir erwidern: auch bei einem wie das Sündopfer Ahrons müßte man es in Zukunft die Frische verlieren lassen, nur war es da eine Entscheidung für diese Stunde. —

ח השתא דאמרינן כל פסולי דקדש בשריפה לא שנא דקדשי קדשים ולא שנא קדשים קלים גמרא גמירי לה בקדש באש תשרף למה לי ההוא מבעי ליה ששריפתה בקדש

8 Wozu ist nun, wo wir sagen, es sei eine überlieferte Lehre, daß alles, was von den heiligen [Opfern] untauglich wird, einerlei ob von hochheiligen oder minderheiligen, zu verbrennen sei, [der Schriftvers] soll im Feuer verbrannt werden nötig!? — Dieser deutet darauf, daß die Verbrennung innerhalb des Heiligtums erfolgen müsse. —

ט (ויקרא ז, יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף למה לי

9 Wozu heißt es: das Fleisch, das mit etwas Unreinem in Berührung gekommen ist, darf nicht gegessen werden, es soll im Feuer verbrannt werden!? —

י ההוא לגופיה איצטריך סד"א כל פסולי דקדש כגון לן דמה ונשפך דמה ויצא דמה ונשחטה בלילה דבשריפה דליתנהו בחולין

10 Dies ist an und für sich nötig; man könnte glauben, die Verbrennung erfolge bei untauglich gewordenem Geheiligten nur dann, wenn beispielsweise das Blut übernachtet hat, ausgeschüttet oder außerhalb [des Tempelhofes] hinausgebracht oder [das Opfer] nachts geschlachtet worden ist, was bei Profanem nichts schadet,

יא אבל נטמא דבחולין נמי מפסיל אימא הואיל ואיתעביד ביה עובדין דחול אימא לא תיבעי שריפה ותיסגי ליה בקבורה קמ"ל:

11 wenn es aber unrein geworden ist, wodurch auch Profanes untauglich wird, sei die Verbrennung, da es wie Profanes behandelt wordenist, nicht erforderlich, sondern auch das Vergraben sei ausreichend, so lehrt er uns.

יב נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתן וכו': אמר רב יוסף מחלוקת שנטמאו בעלים אחר זריקה דאיתחזי בשר לאכילה אבל נטמאו בעלים לפני זריקה דלא איתחזי בשר לאכילה דברי הכל ישרף מיד

12 IST DER EIGENTÜMER UNREIN GEWORDEN ODER GESTORBEN, SO LASSE MAN [DAS FLEISCH] DIE FRISCHE VERLIEREN &C. R. Joseph sagte: Der Streit besteht nur über den Fall, wenn der Eigentümer nach dem Sprengen unrein geworden ist, sodaß das Fleisch zum Essen tauglich war, wenn aber der Eigentümer vor dem Sprengen unrein geworden ist, sodaß das Fleisch zum Essen nie tauglich war, stimmen alle überein, daß es sofort verbrannt werde.

יג מיתיבי זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו ויצא לבית השריפה

13 Man wandte ein: Die Regel ist: Haftet die Untauglichkeit [dem Opfer] selbst an, so ist es sofort zu verbrennen, wenn aber dem Blute oder dem Eigentümer, so lasse man es zuerst die Frische verlieren, und erst nachher bringe man es in den Verbrennungsraum.

יד קתני בעלים דומיא דדם מה דם לפני זריקה אף בעלים לפני זריקה

14 Er lehrt vom Eigentümer und vom Blute gleichlautend; wie dies vom Blute gilt, wenn es vor dem Sprengen [unrein geworden ist], ebenso vom Eigentümer, wenn vor dem Sprengen!? —

טו אלא אי איתמר הכי איתמר מחלוקת שנטמאו בעלים לפני זריקה דלא איתחזי בשר לאכילה דהוה ליה כפסולו בגופו אבל נטמאו בעלים לאחר זריקה דאיתחזי בשר לאכילה דברי הכל פסולו מחמת דבר אחר ובעיא עיבור צורה

15 Vielmehr, ist dies gesagt worden, so wird es wie folgt lauten: Der Streit besteht nur über den Fall, wenn der Eigentümer vor dem Sprengen unrein geworden ist, sodaß das Fleisch zum Essen nie tauglich war, und es der Untauglichkeit [des Opfers] gleicht, wenn aber nach dem Sprengen, sodaß das Fleisch zum Essen tauglich war, stimmen alle überein, daß man es, da die Untauglichkeit durch etwas anderes veranlaßt worden ist, die Frische verlieren lassen müsse.

טז ורבי יוחנן אמר אף לאחר זריקה נמי מחלוקת ואזדא ר"י לטעמיה דאמר רבי יוחנן ר"י בן ברוקה ור' נחמיה אמרו דבר אחד ר' יוחנן בן ברוקה הא דאמרן

16 R. Joḥanan aber sagte, der Streit bestehe auch über den Fall, wenn nach dem Sprengen. R. Joḥanan vertritt hierbei seine Ansicht, denn R. Joḥanan sagte: R. Joḥanan b.Beroqa und R. Neḥemja lehrten ein und dasselbe. R. Joḥanan b. Beroqa lehrte das, wovon wir eben sprachen,

יז ר' נחמיה מאי היא דתניא ר' נחמיה אומר מפני אנינות נשרפה זו לכך נאמר (ויקרא י, יט) כאלה

17 was lehrte R. Neḥemja? Es wird gelehrt: R. Neḥemja sagte, jenessei wegen eines Trauerfalles verbrannt worden, deshalb heißt es:dieses;

יח והא אנינות כלאחר זריקה הויא וכי אשתרוף לאלתר (נשתרוף)

18 ein Trauerfall gleicht[der Verunreinigung] nach dem Sprengen, und es wurde sofort verbrannt.

Vorheriges Kapitel Nächstes Kapitel