Pesachim 75

Kapitel 75

א מצות של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח לדברי חכמי' יוצא בה ידי חובתו בפסח

1 Mit Ungesäuertem vom zweiten Zehnten genügt man nach R. Meír nicht seiner Pflicht am Pesaḥfeste, nach den Weisen aber genügt man damit seiner Pflicht am Pesaḥfeste.

ב אתרוג של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין יוצא בו ידי חובתו ביום טוב לדברי חכמים אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב

2 Mit einem Etrogvom zweiten Zehnten genügt man nach R. Meír nicht seiner Pflicht am [Hütten]feste, nach den Weisen aber genügt man damit seiner Pflicht am [Hütten]feste.

ג מתקיף לה רב פפא בשלמא עיסה דכתיב (במדבר טו, כ) עריסותיכם משלכם

3 R. Papa wandte ein: Einleuchtend ist dies vom Teig, denn es heißt: euerer Teige, nur von euerem,

ד אתרוג נמי דכתיב (ויקרא כג, מ) ולקחתם לכם לכם משלכם יהא אלא מצה מי כתיב מצתכם

4 ebenso auch vom Etrog, denn es heißt:ihr sollt euch nehmen, von euerem, weshalb aber [nicht mit] Ungesäuertem, heißt es denn euer Ungesäuertes!?

ה אמר רבא ואיתימא רב יימר בר שלמיא אתיא לחם לחם כתיב הכא (דברים טז, ג) לחם עוני וכתיב התם (במדבר טו, יט) והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם

5 Raba, nach anderen, R. Jemar b.Šelemja, erwiderte: Dies ist aus [dem Worte] Brot zu entnehmen; hierbei heißt es: Brot des Elends, und dortheißt es: wenn ihr vom Brote des Landes esset, wie da von euerem, ebenso hierbei von euerem.

ו לימא מסייע ליה עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר"מ וחכמים אומרים חייבת לימא מסייע היינו הך

6 Ihm wäre eine Stütze zu erbringen: Teig vom zweiten Zehnten ist von der Teighebe frei – so R. Meír; die Weisen sagen, er sei pflichtig. – ‘Ihm wäre eine Stütze zu erbringen’, das ist ja dasselbe!? –

ז הכי קאמר (ליה) לימא מדפליגי בעיסה בהנך נמי פליגי או דילמא שאני התם דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני

7 Er meint es vielmehr wie folgt: streiten sie auch über jene, wie sie über den Teig streiten, oder ist es bei diesem anders, weil es zweimal euerer Teige heißt?

ח בעי ר' שמעון בן לקיש מהו שיצא אדם ידי חובתו בחלה של מעשר שני בירושלים אליבא דר' יוסי הגלילי לא תיבעי לך השתא בחולין לא נפיק בחלתו מיבעיא כי תיבעי לך אליבא דר' עקיבא

8 R. Šimo͑n b.Laqiš fragte: Genügt man in Jerušalem seiner Pflicht [des Ungesäuerten] mit Teighebe vom zweiten Zehnten? Nach R. Jose dem Galiläer ist es nicht fraglich: wenn man seiner Pflicht mit Profanem nicht genügt, um wieviel weniger mit Teighebe; fraglich ist es nur nach R. A͑qiba:

ט בחולין הוא דנפיק דאי מיטמו יש להן היתר במושבות אבל חלה דאי מטמיא לית לה היתר במושבות ולשריפה אזלא לא נפיק

9 genügt man seiner Pflicht nur mit Profanem, das, wenn es unrein wird, außerhalberlaubt ist, nicht aber mit der Teighebe, die, auch wenn sie unrein wird, außerhalb nicht erlaubt und zu verbrennen ist,

י או דילמא אמרינן הואיל ואילו לא קרא עליה שם ואיטמי אית לה היתר במושבות ונפיק בה השתא נמי נפיק

10 oder aber sagen wir, da es, wenn man es nicht [als Teighebe] bestimmt, falls es unrein wird, außerhalb erlaubt ist und man damit seiner Pflicht genügt, so genüge man damit seiner Pflicht auch jetzt.

יא איכא דאמרי הא ודאי לא תיבעי לך דודאי אמרינן הואיל כי תיבעי לך חלה הלקוח בכסף מעשר שני

11 Manche sagen: Dies ist überhaupt nicht fraglich, da wir diese Eventualität selbstverständlich berücksichtigen, fraglich ist es nur hinsichtlich der Teighebe vom für Geld vom zweiten Zehnten Gekauften.

יב ואליבא דרבנן לא תיבעי לך כיון דאמרי יפדה היינו מעשר כי תיבעי לך אליבא דר' יהודה דאמר יקבר

12 Und auch dies ist nach den Rabbanan nicht fraglich, denn sie sagen, solches sei [unrein] auszulösen, somit gleicht es dem Zehnten, fraglich ist es nur nach R. Jehuda, welcher sagt, solches sei zu begraben.

יג דתנן הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא יפדה ר' יהודה אומר יקבר

13 Wir haben nämlich gelernt: Wenn das für Geld vom zweiten Zehnten Gekaufte unrein wird, so ist es auszulösen; R. Jehuda sagt, es sei zu begraben.

יד מי אמרינן הואיל ואי לא לקוח הוי והואיל ולא קרא עלי' שם ואיטמי יש לו היתר במושבות ונפיק בי' השתא נמי נפיק ביה

14 Sagen wir, da es, wenn es nicht Gekauftes ist und man es nicht [als Teighebe] bestimmt, falls es unrein wird, außerhalb erlaubt ist und man damit seiner Pflicht genügt, so genüge man damit seiner Pflicht auch jetzt,

טו או דילמא חד הואיל אמרינן תרי הואיל לא אמרינן אמר רבא מסתברא שם מעשר חד הוא:

15 oder aber berücksichtigen wir nur eine Eventualität, nicht aber zwei Eventualitäten? Raba erwiderte: Es leuchtet ein, daß die Bezeichnung Zehnt die gleicheist.

טז חלת תודה ורקיקי נזיר וכו': מנה"מ אמר רבה דאמר קרא

16 MIT DEN BROTEN DES DANKOPFERS UND DEN FLADEN DES NAZIRÄERS &C. Woher dies? Rabba erklärte: Die Schrift sagt:

Vorheriges Kapitel Nächstes Kapitel