Sanhedrin 156

Kapitel 156

א על משענתו ונקה המכה וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר כך הכביד ומת שהוא פטור

1 seinen Stock gestützt im Freien umhergehen kann, so soll der Schläger frei ausgehen; könnte es dir etwa in den Sinn kommen, daß, wenn jener auf der Straße umhergeht dieser hingerichtet werde? Vielmehr handelt es sich um den Fall, wenn man [den Schlag] als tödlich geschätzt hat, [die Krankheit] aber nachgelassen, später jedoch zugenommen hat, und jener gestorben ist, daß er frei sei. –

ב ורבנן האי ונקה המכה מאי דרשי ביה מלמד שחובשין אותו

2 Wofür verwenden die Rabbanan [die Worte:] so soll der Schläger frei ausgehen!? – Dies lehrt, daß man ihn verhafte. –

ג ורבי נחמיה חבישה מנא ליה יליף ממקושש

3 Woher entnimmt R. Neḥemja die Verhaftung!? – Er entnimmt dies vom Holzsammler. –

ד ורבנן נמי לילפי ממקושש מקושש בר קטלא הוא ומשה לא הוה ידע קטליה במאי לאפוקי האי דלא ידעינן אי בר קטלא הוא אי לאו בר קטלא הוא

4 Sollten es die Rabbanan ebenfalls vom Holzsammler entnehmen!? – Der Holzsammler sollte auf jeden Fall hingerichtet werden, nur wußte Moše nicht, durch welchen Tod, während man bei diesem überhaupt nicht weiß, ob er hinzurichten ist oder nicht. –

ה ורבי נחמיה יליף ממגדף דלא הוה ידע אי בר קטלא הוא וחבשוהו

5 Und R. Neḥemja!? – Er entnimmt dies vom Lästerer, bei dem man ebenfalls nicht wußte, ab er hinzurichten ist, und der dennoch verhaftet worden war. –

ו ורבנן מגדף הוראת שעה היתה

6 Und die Rabbanan!? – Beim Lästerer war es eine nur für die damalige Stunde gültige Bestimmung.

ז כדתניא יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג שנאמר (במדבר טו, לד) כי לא פורש וגו' אבל מגדף לא נאמר בו אלא לפרש להם על פי ה' שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר אם לאו

7 Es wird nämlich gelehrt: Moše wußte, daß der Holzsammler hinzurichten sei, denn es heißt: wer ihn entweiht, soll sterben, nur wußte er nicht, durch welche Todesart er hinzurichten sei, denn es heißt: denn es war noch nicht bestimmt worden &c. Beim Lästerer aber heißt es: bis ihnen Weisung zukäme auf Grund eines Ausspruches des Herrn: Moše wußte nämlich nicht, ob er überhaupt hinzurichten sei oder nicht. –

ח בשלמא לרבי נחמיה היינו דכתיבי תרי אומדני חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אלא לרבנן תרי אומדני למה לי

8 Einleuchtend ist es nach R. Neḥemja, daß von zweierlei Schätzungen gesprochen wird, einmal, wenn man ihn zum Tode geschätzt hat, er aber leben geblieben ist, und einmal, wenn man ihn zum Tode geschätzt hat, [die Krankheit] aber nachgelassen hat; wozu aber wird nach den Rabbanan von zweierlei Schätzungen gesprochen!? –

ט חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו לחיים ומת

9 Einmal, wenn man ihn zum Tode geschätzt hat, er aber leben geblieben ist, und einmal, wenn man ihn zum Leben geschätzt hat, er aber gestorben ist. –

י ורבי נחמיה אמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא שהרי יצא מבית דין זכאי

10 Und R. Neḥemja!? – Für den Fall, wenn man ihn zum Leben geschätzt hat, er aber gestorben ist, ist kein Schriftvers nötig, denn das Gericht hat ihn ja freigesprochen.

יא תנו רבנן המכה את חבירו ואמדוהו למיתה וחיה פוטרין אותו אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אומדין אותו אומד שני לממון ואם לאחר כן הכביד ומת הלך אחר אומד האמצעי דברי רבי נחמיה וחכמים אומרים אין אומד אחר אומד

11 Die Rabbanan lehrten: Wenn jemand seinem Nächsten einen Schlag versetzt hat, den man als tödlich schätzte, und dieser leben bleibt, so wird er freigesprochen; wenn man ihn als tödlich geschätzt hat, [die Krankheit] aber nachläßt, so schätze man ihn wiederum, wegen der Geldentschädigung. Wenn sie sich nachher verschlechtert hat und er gestorben ist, so richte man sich nach der mittelsten Schätzung – so R. Neḥemja; die Weisen sagen, es gebe keine Schätzung nach einer Schätzung.

יב תניא אידך אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים לחיים אין אומדין אותו למיתה אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אומדין אותו אומד שני לממון ואם לאחר כן הכביד ומת משלם נזק וצער ליורשים

12 Ein Anderes lehrt: Hat man ihn zum Tode geschätzt, so kann man ihn nachher zum Leben schätzen, wenn zum Leben, so schätze man ihn nachher nicht mehr zum Tode. Wenn man ihn zum Tode geschätzt und [die Krankheit] nachließ, so schätze man ihn wiederum, wegen der Geldentschädigung. Wenn sie sich nachher verschlechtert hat und er gestorben ist, so bezahle er die Entschädigung und das Schmerzensgeld an die Erben.

יג מאימתי משלם משעה שהכהו וסתמא כרבי נחמיה:

13 Nach welcher Zeit richtet man sich bei der Zahlung? Nach der Zeit, wo er ihn geschlagen hat. Die anonyme Lehre vertritt die Ansicht R. Neḥemjas.

יד <big>מתני׳</big> נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לעובד כוכבים והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא פטור

14 WENN ER IN DER ABSICHT, EIN TIER ZU TÖTEN, EINEN MENSCHEN GETÖTET HAT, ODER EINEN NICHTJUDEN ZU TÖTEN, EINEN JISRAÉLITEN GETÖTET HAT, ODER EINE FEHLGEBURT ZU TÖTEN, EIN LEBENSFÄHIGES KIND GETÖTET HAT, SO IST ER FREI.

טו נתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמיתו על מתניו והלכה לה על לבו והיה בה כדי להמיתו על לבו ומת פטור נתכוין להכותו על לבו

15 WENN ER IHN AUF DIE LENDEN TREFFEN WOLLTE, WO DER SCHLAG NIGHT TÖDLICH WÄRE, UND IHN AUFS HERZ GETROFFEN HAT, WO ER TÖDLICH WAR,

Vorheriges Kapitel Nächstes Kapitel