Shabbat 59

<big><strong>גמ׳</strong></big> מדקתני סיפא חייב ש"מ ר' יהודה היא רישא במאי עסיקנא אי בחולה שיש בו סכנה מותר מיבעי ליה ואי בחולה שאין בו סכנה חייב חטאת מיבעי ליה

<b><i>GEMARA</i></b>. Since the second clause teaches, HE IS CULPABLE, it may be inferred that it is R. Judah.<span class="x" onmousemove="('comment',' The work of extinguishing is not needed per se but merely to effect something else, e.g., to spare the oil, and it is R. Judah who maintains that such work involves liability. ');">¹</span> Then to what does the first clause refer? if to an invalid dangerously ill, [the Tanna] should have stated, 'it is permitted'?<span class="x" onmousemove="('comment',' 'He is exempt' implies that it is actually forbidden. ');">²</span>

לעולם בחולה שיש בו סכנה ובדין הוא דליתני מותר ואיידי דבעי למתני סיפא חייב תנא נמי רישא פטור והדתני רבי אושעיא אם בשביל החולה שיישן לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור ההיא בחולה שאין בו סכנה ורבי שמעון היא:

While If to an invalid who is not in danger, he should have stated, He is liable to a sin-offering?<span class="x" onmousemove="('comment',' Since there is no danger of life, it is prohibited like any other work. ');">³</span> — After all, [it refers] to an invalid dangerously sick, and logically he should teach, it is permitted; but because he wishes to teach 'HE IS CULPABLE' in the second clause, he also teaches 'HE IS NOT CULPABLE' in the first. And as for what R. Oshaia taught: If it is for the sake of a sick person, that he should sleep, he must not extinguish it; but if he extinguishes it, he is not liable, though it is forbidden-that refers to one who is not dangerously ill, and agrees with R. Simeon.<span class="x" onmousemove="('comment',' That no liability is incurred on account of a labour not required for itself, v. n. 4 and infra 93b. ');">⁴</span>

שאול שאילה זו לעילא מר' תנחום דמן נוי מהו לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא פתח ואמר אנת שלמה אן חכמתך אן סוכלתנותך לא דייך שדבריך סותרין דברי דוד אביך אלא שדבריך סותרין זה את זה דוד אביך אמר (תהלים קטו, יז) לא המתים יהללו יה ואת אמרת (קהלת ד, ב) ושבח אני את המתים שכבר מתו וחזרת ואמרת (קהלת ט, ד) כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת

This question was asked before R. Tanhum of Neway:<span class="x" onmousemove="('comment',' A district in North Palestine (Jast.). MS.M. reads: Nineweh. V. Ta'an., Sonc. ed., p. 64, n. 5. ');">⁵</span> What about extinguishing a burning lamp for a sick man on the Sabbath? — Thereupon he commenced and spake:<span class="x" onmousemove="('comment',' This formula generally introduces a popular sermon, which preceded the answering of the question. Such follows here. ');">⁶</span>

לא קשיא הא דקאמר דוד לא המתים יהללו יה הכי קאמר לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות שכיון שמת בטל מן התורה ומן המצות ואין להקב"ה שבח בו והיינו דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב (תהלים פח, ו) במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות

Thou, Solomon, where is thy wisdom and where is thine understanding? It is not enough for thee that thy words contradict the words of thy father David, but that they are self-contradictory! Thy father David said, The dead praise not the Lord;<span class="x" onmousemove="('comment',' Ps. CXV, 17. ');">⁷</span> whilst thou saidest, Wherefore I praised the dead which are already dead<span class="x" onmousemove="('comment',' Eccl. IV, 2. ');">⁸</span>

ודקאמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו שכשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקב"ה ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה וכשאמר (שמות לב, יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך מיד נענה ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו דבר אחר מנהגו של עולם שר ב"ו גוזר גזרה ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה ואם תמצי לומר מקיימין אותה בחייו מקיימין אותה במותו אין מקיימין אותה ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים וגו'

but yet again thou saidest, for a living dog is better than a dead lion.<span class="x" onmousemove="('comment',' Ibid. IX, 4. ');">⁹</span> Yet there is no difficulty. As to what David said: 'The dead praise not the Lord', this is what he meant: Let a man always engage in Torah and good deeds before he dies, for as soon as he dies he is restrained from [the practice of] Torah and good deeds, and the Holy One, blessed be He, finds nought to praise in him. And thus R. Johanan said, What is meant by the verse, Among the dead [I am] free?<span class="x" onmousemove="('comment',' Ps. LXXXVIII, 6 (E.V. 5: (Cast off among the dead). ');">¹⁰</span>

ד"א ושבח אני וגו' כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהלים פו, יז) עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם מחול לי על אותו עון אמר לו מחול לך אמר לו עשה עמי אות בחיי אמר לו בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע

Once a man dies, he becomes free of the Torah and good deeds. And as to what Solomon said, 'Wherefore I praised the dead that are already dead' for when Israel sinned in the wilderness, Moses stood before the Holy One, blessed be He, and uttered many prayers and supplications before Him, but he was not answered. Yet when he exclaimed, 'Remember Abraham, Isaac, and Israel, thy servants!'<span class="x" onmousemove="('comment',' Ex. XXXII, 13. ');">¹¹</span> he was immediately answered. Did not then Solomon well say, wherefore I praised the dead that are already dead'? Another interpretation: In worldly affairs, when a prince of flesh and blood issues a decree, it is doubtful whether it will be obeyed or not; and even if you say that it is obeyed, it is obeyed during his lifetime but not after his death. Whereas Moses our Teacher decreed many decrees and enacted numerous enactments, and they endure for ever and unto all eternity. Did then not Solomon well say, 'Wherefore I praise the dead, etc.' Another interpretation [of] 'wherefore I praise, etc.' is in accordance with Rab Judah's dictum in Rab's name, viz., What is meant by, Shew me a token for good, that they which hate me may see it, and be ashamed?<span class="x" onmousemove="('comment',' Ps. LXXXVI, 17. ');">¹²</span>

כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים דבקו שערים זה בזה אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה פתח ואמר (תהלים כד, ז) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד רהטו בתריה למיבלעיה אמרו מי הוא זה מלך הכבוד אמר להו ה' עזוז וגבור חזר ואמר (תהלים כד, ט) שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה ולא נענה כיון שאמר (דברי הימים ב ו, מב) ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו

David prayed before the Holy One, blessed be He, 'Sovereign of the Universe! Forgive me for that sin!'<span class="x" onmousemove="('comment',' Sc. of Bathsheba. ');">¹³</span> 'It is forgiven thee,' replied He. 'Shew me a token in my lifetime,' he entreated. 'In thy lifetime I will not make it known,' He answered, 'but I will make it known in the lifetime of thy son Solomon.' For when Solomon built the Temple, he desired to take the Ark into the Holy of Holies, whereupon the gates clave to each other. Solomon uttered twenty-four prayers,<span class="x" onmousemove="('comment',' Heb. [H] songs. In Solomon's prayer (I Kings VIII, 23-53) expressions of entreaty ([H] song; [H], prayer; and [H], supplication) occur twenty-four times. ');">¹⁴</span>

והיינו דכתי' (מלכים א ח, סו) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו וילכו לאהליהם שמצאו נשותיהן בטהרה שמחים שנהנו מזיו השכינה וטובי לב שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה זכר על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו (ולישראל עמו. לדוד עבדו) שמחל לו על אותו עון ולישראל עמו דאחיל להו עון דיום הכפורים

yet he was not answered. He opened [his mouth] and exclaimed, 'Lift up your heads, O ye gates; and be ye lifted up, ye everlasting doors: And the King of glory shall come in.<span class="x" onmousemove="('comment',' Ps. XXIV, 7. ');">¹⁵</span> They rushed upon him to swallow him up, crying, 'Who is the king of glory'? 'The Lord, strong and mighty,'<span class="x" onmousemove="('comment',' Ibid. 8. ');">¹⁶</span>

ודקאמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהלים לט, ה) הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הודיעני ה' קצי אמר לו גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם ומדת ימי מה היא גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם ואדעה מה חדל אני אמר לו בשבת תמות אמות באחד בשבת אמר לו כבר הגיע מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא אמות בערב שבת אמר לו (תהלים פד, יא) כי טוב יום בחצריך מאלף טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח

answered he. Then he repeated, 'Lift up your heads, O ye gates; Yea, lift them up, ye everlasting doors: and the King of glory shall come in. Who is this King of glory? The Lord of hosts, He is the King of glory. Selah';<span class="x" onmousemove="('comment',' lbid. 9f. ');">¹⁷</span> yet he was not answered. But as soon as he prayed, 'O Lord God, turn not away the face of thine anointed remember the good deeds of David thy servant,'<span class="x" onmousemove="('comment',' 11 Chron. VI, 42. ');">¹⁸</span> he was immediately answered. In that hour the faces of all David's enemies turned [black] like the bottom of a pot, and all Israel knew that the Holy One, blessed be He, had forgiven him that sin. Did then not Solomon well say, wherefore I praised the dead which are already dead'? And thus it is written, On the eighth day he sent the people away, and they blessed the king, and went into their tents joyful and glad of heart for all the goodness that the Lord had shewed unto David his servant, and to Israel his people.<span class="x" onmousemove="('comment',' I Kings VIII, 66. ');">¹⁹</span> 'And they went unto their tents' [means] that they found their wives clean; 'joyful', because they had enjoyed the lustre of the Divine Presence; 'and glad of heart', because their wives conceived and each one bore a male child; 'for all the goodness that the Lord had shewed unto David his servant', that He had forgiven him that sin; and to Israel his people', for He had forgiven them the sin of the Day of Atonement.<span class="x" onmousemove="('comment',' Which they had kept as a Feast instead of a Fast. V. vv. 2 and 65: the fourteen days must have included the tenth of the seventh month, which is the Day of Atonement; v. M.K. 9a. ');">²⁰</span> And as to what Solomon said, 'for a living dog is better than a dead lion', — that is as Rab Judah said in Rab's name, viz.; what is meant by the verse, Lord, make me to know mine end, and the measure of my days, what it is; let me know how frail I am.<span class="x" onmousemove="('comment',' Ps. XXXIX, 5 (E.V. 4). ');">²¹</span> David said before the Holy One, blessed be He, 'Sovereign of the Universe! Lord, make me to know mine end.' 'It is a decree before Me,' replied He, 'that the end of a mortal<span class="x" onmousemove="('comment',' Lit., 'flesh and blood'. ');">²²</span> is not made known.' 'And the measure of my days, what it is'-'it is a decree before Me that a person's span [of life] is not made known.' 'Let me know how frail [hadel] I am.'<span class="x" onmousemove="('comment',' Translating: Let me know when I will cease (to be), fr. hadal, to cease. ');">²³</span> Said He to him. 'Thou wilt die on the Sabbath.' 'Let me die on the first day of the week!'<span class="x" onmousemove="('comment',' The following day, so that the usual offices for the dead may be performed, some of which are forbidden on the Sabbath. ');">²⁴</span> 'The reign of thy son Solomon shall already have become due, and one reign may not overlap another even by a hairbreadth.' 'Then let me die on the eve of the Sabbath!' Said He, 'For a day in thy courts is better than a thousand':<span class="x" onmousemove="('comment',' Ps. LXXXIV, 11 (E.V. 10). ');">²⁵</span> better is to Me the one day that thou sittest and engagest in learning than the thousand burnt-offerings which thy son Solomon is destined to sacrifice before Me on the altar.'<span class="x" onmousemove="('comment',' Thus your life is too precious for a single day to be renounced.-Study itself is regarded in Judaism as an act of worship — indeed, the greatest, though only when it leads to piety; cf. Pe'ah I, 1. ');">²⁶</span>