חולין 172

סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא

אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר

הורה רבי כר"מ והורה רבי כחכמים

הי מינייהו דאחריתא

תא שמע

דרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא ורבי זירא הוו קיימי בשוקא דקיסרי אפתחא דבי מדרשא

נפק רבי אמי אשכחינהו אמר להו

לאו אמינא לכו בעידן בי מדרשא לא תקימו אבראי דילמא איכא אינש דמיצטרכא ליה שמעתא ואתי לאיטרודי

רבי זירא על רבי אבא לא על

יתבי וקא מיבעיא להו

הי מינייהו אחריתא

אמר להו רבי זירא

לא שבקתון לי דאישייליה לסבא דילמא שמיע ליה מאבוה ואבוה מיניה דרבי יוחנן

דרבי חייא בר אבא כל תלתין יומין קא מהדר תלמודיה קמיה דר' יוחנן

מאי הוי עלה

תא שמע דשלח רבי אלעזר לגולה

הורה רבי כר' מאיר

והא כרבנן נמי אורי

אלא לאו ש"מ

הא דאחריתא ש"מ:

<big><strong>מתני׳</strong></big> שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן מאה עופות במקום אחד כסוי אחד לכולן

חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכולן

רבי יהודה אומר

שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף:

<big><strong>גמ׳</strong></big> ת"ר

חיה כל משמע חיה בין מרובה ובין מועטת

עוף כל משמע עוף בין מרובה ובין מועט

מכאן אמרו

שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן מאה עופות במקום אחד כסוי אחד לכולן חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכולן

רבי יהודה אומר

שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף שנאמר

(ויקרא יז, יג) חיה או עוף

אמרו לו

הרי הוא אומר (ויקרא יז, יד) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא

מאי קא מהדרי לי

הכי קאמרי ליה רבנן

האי או מיבעי ליה לחלק

ור' יהודה לחלק מדמו נפקא

ורבנן דמו טובא משמע דכתיב

כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא

א"ר חנינא

מודה היה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת

א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי

מאי שנא מתלמידי דרב

דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא קאי עלייהו רב ייבא סבא

אמרו ליה

הב ליבריך

הדור אמרו ליה

הב לישתי

אמר להו רב ייבא סבא הכי אמר רב

כיון דאמר הב ליבריך איתסר ליה למשתי חמרא

הכא נמי כיון דאיטפל ליה לכסוי איחייב ליה לברכה