יומא 112

רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין אלמא אין ברירה

ממאי דילמא שאני התם כדקתני טעמא אמרו לו לר' מאיר אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע ואמר להם לכשיבקע

אלא מדתני איו דתני איו ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד

אלא אם בא חכם למזרח עירובו למזרח למערב עירובו למערב אבל לכאן ולכאן לא

והוינן בה מאי שנא לכאן ולכאן דלא דאין ברירה

למזרח ומערב נמי אין ברירה

ואמר ר' יוחנן כשכבר בא חכם

והשתא דאמרינן לרבי יהודה אין ברירה הא כתיבה אית ליה יום הכפורים נמי נעביד תרי ונכתוב עלייהו

משום חולשא דכהן גדול לאו אדעתיה דאי לא תימא הכי בלא כתיבה נמי האי נפיש והאי זוטר

וכי תימא לא מקביל ליה כוליה והאמר רב יהודה השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר שנאמר (ויקרא ד, ז) ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד המזבח

וכי תימא דילמא משתפיך מיניה האי חיור והאי סומק אלא משום חולשא דכ"ג לאו אדעתיה הכא נמי משום חולשא דכהן גדול לאו אדעתיה

ההוא דנחית קמיה דרבא אמר יצא והניחו על כן שני שבהיכל נטל דם הפר והניח דם השעיר

אמר ליה חדא כרבנן וחדא כרבי יהודה אימא הניח דם השעיר ונטל דם הפר

והזה ממנו על הפרוכת כנגד ארון מבחוץ תנו רבנן (ויקרא טז, טז) וכן יעשה לאהל מועד מה תלמוד לומר כשם שמזה לפני לפנים כך מזה בהיכל

מה לפני לפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר כך מזה בהיכל וכשם שלפני לפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר כך מזה בהיכל (ויקרא טז, טז) השוכן אתם בתוך טומאתם אפילו בשעת שהן טמאים שכינה עמהם

אמר ליה ההוא צדוקי לר' חנינא