Gittin 142

Kapitel 142

א והתנן שני אחין חרשין נשואין שתי אחיות פיקחות או שתי אחיות חרשות או שתי אחיות אחת פיקחת ואחת חרשת וכן שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחין פיקחין או לשני אחין חרשין או לשני אחין אחד פיקח ואחד חרש הרי אלו פטורות מן החליצה ומן היבום

1 wir haben ja gelernt: Wenn zwei taube Brüder mit zwei hörenden Schwestern, mit zwei tauben Schwestern oder mit zwei Schwestern, von denen eine hörend und die andere taub ist, verheiratet sind, und ebenso, wenn zwei taube Schwestern mit zwei hörenden Brüdern, mit zwei tauben Brüdern oder mit zwei Brüdern, von denen einer hörend und der andere taub ist, verheiratet sind, so sind sie befreit von der Ḥaliça und der Schwagerehe;

ב ואם היו נכריות יכנסו ואם רצו להוציאן יוציאו

2 sind sie [einander] fremd, so müssen sie sie nehmen, und wenn sie wollen, lassen sie sich von ihnen scheiden. –

ג אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא

3 Das richtigste ist vielmehr, wie zuerst erklärt worden ist.

ד אמר רבי יוחנן חלוקין עליו חביריו על רשב"ג

4 R. Joḥanan sagte: Die Genossen des R. Šimo͑n b. Gamlie͑l streiten gegen ihn.

ה אמר אביי אף אנן נמי תנינא נישטת לא יוציא נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית מאי עולמית לאו אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב

5 Abajje sagte: Auch wir haben demgemäß gelernt: Ist sie blöde geworden, so kann er sie nicht fortschicken, ist er taub oder blöde geworden, so kann er sie nie fortschicken. Das ‘nie’ ist wohl zu verstehen, auch wenn er sich schriftlich verständigen kann.

ו אמר רב פפא אי לאו דאשמועינן ר' יוחנן הוה אמינא רשב"ג לפרושי טעמא דת"ק הוא דאתא ומאי עולמית אע"ג דחזינא ליה דחריף

6 R. Papa sagte: Wenn R. Joḥanan uns dies nicht gelehrt hätte, so könnte man glauben, R. Šimo͑n b. Gamlie͑l erkläre die Ansicht des ersten Autors, und das ‘nie’ sei zu verstehen, auch wenn man sieht, daß er verständig ist.

ז אי נמי לכדרבי יצחק דא"ר יצחק דבר תורה שוטה מתגרשת מידי דהוה אפיקחת בעל כרחה

7 Oder aber, wegen einer Lehre R. Jiçḥaqs, denn R. Jiçḥaq sagte: Nach der Tora kann eine Blöde geschieden werden, wie dies auch bei einer Vernünftigen gegen ihren Willen der Fall ist,

ח ומה טעם אמרו אינה מתגרשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר:

8 nur sagten sie deshalb, daß sie nicht geschieden werden könne, damit sie nicht preisgegeben werde.

ט <big>מתני׳</big> אמרו לו נכתוב גט לאשתך ואמר להן כתובו אמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו:

9 WENN MAN JEMAND GEFRAGT HAT, OB MAN SEINER FRAU EINEN SCHEIDEBRIEF SCHREIBE, UND ER ERWIDERT HAT: SCHREIBT, UND MAN DEN SCHREIBER BEAUFTRAGT, UND ER IHN GESCHRIEBEN HAT, DIE ZEUGEN, UND SIE IHN UNTERSCHRIEBEN HABEN, SO IST DER SCHEIDEBRIEF, OBGLEICH MAN IHN GESCHRIEBEN, UNTERSCHRIEBEN, IHM GEGEBEN UND ER IHN IHR GEGEBEN HAT, NICHTIG; NUR WENN ER ZUM SCHREIBER GESAGT HAT: SCHREIBE, UND ZU DEN ZEUGEN: UNTERSCHREIBT.

י <big>גמ׳</big> טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נותנין מני ר"מ היא דאמר מילי מימסרן לשליח

10 GEMARA. Nur aus dem Grunde, weil er nicht ‘gebt’ gesagt hat, wenn er aber ‘gebt’ gesagt hat, so gebe man, nach R. Meír, welcher sagt, Worte können einem Vertreter übergeben werden,

יא אימא סיפא עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו אתאן לר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח

11 dagegen aber heißt es im Schlußsatze: nur wenn er zum Schreiber gesagt hat: schreibe, und zu den Zeugen: unterschreibt, nach R. Jose, welcher sagt, Worte können einem Vertreter nicht übergeben werden;

יב רישא ר"מ וסיפא רבי יוסי אין רישא ר"מ וסיפא רבי יוסי

12 der Anfangsatz nach R. Meír und der Schlußsatz nach R. Jose!? – Allerdings, der Anfangsatz nach R. Meír und der Schlußsatz nach R. Jose.

יג אביי אמר כולה רבי מאיר היא והכא במאי עסקינן דלא אמר תנו אי הכי עד שיאמר תנו מיבעי ליה

13 Abajje sagte: Alles nach R. Meír, und hier wird von dem Falle gesprochen, wenn er nicht ‘gebt’ gesagt hat. – Demnach sollte es heißen: nur wenn er ‘gebt’ gesagt hat!? –

יד אלא הכא במאי עסקינן דלא אמר לבי תלתא א"ה עד שיאמר לשלשה מיבעי ליה

14 Vielmehr, hier wird von dem Falle gesprochen, wenn er es nicht zu dreien gesagt hat. – Demnach sollte es heißen: nur wenn er es zu dreien gesagt hat!? –

טו אלא כולה רבי יוסי היא והכא במאי עסקינן דלא אמר אמרו

15 Vielmehr, alles nach R. Jose, und hier wird von dem Falle gesprochen, wenn er nicht ‘sagt’ gesagt hat. – Demnach sollte es heißen:

טז אי הכי עד שיאמר אמרו מיבעי ליה

16 nur wenn er ‘sagt’ gesagt hat!?

יז ועוד מי מודה רבי יוסי באומר אמרו והתנן כתב סופר ועד כשר ואמר רבי ירמיה חתם סופר שנינו ואמר רב חסדא מתני' מני

17 Und ferner, pflichtet denn R. Jose hinsichtlich des Falles bei, wenn er ‘sagt’ gesagt hat, wir haben ja gelernt, wenn der Schreiber geschrieben und ein Zeuge [unterschrieben] hat, sei er gültig, und hierzu sagte R. Jirmeja, dies sei zu verstehen, wenn [auch] der Schreiber unterschrieben hat; und ferner sagte R. Ḥisda, diese Lehre vertrete die Ansicht

Vorheriges Kapitel Nächstes Kapitel