Yoma 89

Kapitel 89

א שדומה לפז זהב שחוט שנטוה כחוט זהב סגור בשעה שנפתח כל החנויות נסגרות זהב פרוים שדומה לדם הפרים

1 weil es dem Feingolde gleicht. Gezogenes Gold, weil es wie ein Faden gezogen wird. Massives Gold, weil, wenn es verkauft wird, alle Läden geschlossen werden. Parvajimgold, weil es dem Farrenblute gleicht.

ב רב אשי אמר חמשה הן וכל חד וחד אית ביה זהב וזהב טוב תניא נמי הכי בכל יום היה זהבה ירוק והיום אדום והיינו זהב פרוים שדומה לדם הפרים

2 R. Aši sagte: Es sind fünf, und in jedem ist Gold und gutes Gold enthalten. Ebenso wird gelehrt: An jedem anderen Tage war das Gold gelb, an diesem Tage aber rot; das war nämlich das Parvajimgold, das dem Farrenblute gleicht.

ג בכל יום מקריב פרס שחרית וכו' בכל יום היתה דקה והיום דקה מן הדקה תנו רבנן דקה מה ת"ל והלא כבר נאמר (שמות ל, לו) ושחקת ממנה הדק אלא להביא דקה מן הדקה

3 AN JEDEM ANDEREN TAGE BRACHTE ER EINE HALBE MORGENS &C. AN JEDEM ANDEREN TAGE WAR ES FEIN GESTOSSEN, AN DIESEM ABER VOM ALLERFEINSTEN. Die Rabbanan lehrten: wozu ist dies nötig, es heißt ja bereits: du sollst etwas davon fein zerreiben? Dies besagt also, daß es sehr fein sein muß.

ד בכל יום כהנים עולין במזרחו של כבש דאמר מר כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח

4 AN JEDEM ANDEREN TAGE STIEGEN DIE PRIESTER AUF DEN ALTAR ÜBER DIE OSTSEITE DER RAMPE. Der Meister sagte nämlich, daß man bei allen Wendungen, die zu machen sind, sich stets östlich nach rechts wende.

ה והיום (עולין) באמצע (ויורדין) באמצע מאי טעמא משום כבודו דכהן גדול

5 AN DIESEM TAGE ABER STIEG ER ÜBER DIE MITTE HINAUF UND ÜBER DIE MITTE HERUNTER. Aus welchem Grunde? – Zur Ehrung des Hochpriesters.

ו בכל יום כהן [גדול] מקדש ידיו ורגליו מן הכיור וכו' מאי טעמא משום כבודו של כהן גדול

6 AN JEDEM ANDEREN TAGE WUSCH DER HOCHPRIESTER HÄNDE UND FÜSSE AUS DEM WASCHBECKEN &C. Aus welchem Grunde? – Zur Ehrung des Hochpriesters.

ז בכל יום היו שם ארבע מערכות תנו רבנן בכל יום היו שתים מערכות והיום שלש אחת מערכה גדולה ואחת מערכה שניה של קטורת ואחת שמוסיפין בו ביום דברי רבי יהודה

7 AN JEDEM ANDEREN TAGE WAREN ES VIER BRANDSTÄTTEN. Die Rabbanan lehrten: An jedem anderen Tage waren es zwei Brandstätten, an diesem Tage aber drei; eine war die große Brandstätte, eine war die zweite Brandstätte des Räucherwerkes, und eine fügte man an diesem Tage hinzu – so R. Jehuda.

ח רבי יוסי אומר בכל יום שלש והיום ארבע אחת של מערכה גדולה ואחת מערכה שניה של קטורת ואחת של קיום האש ואחת שמוסיפין בו ביום

8 R. Jose sagt, an jedem anderen Tage waren es drei, an diesem Tage aber vier; eine war die große Brandstätte, eine war die zweite Brandstätte des Raucherwerkes, eine war zur Erhaltung des Feuers, und eine fügte man an diesem Tage hinzu.

ט רבי (מאיר) אומר בכל יום ארבע והיום חמש אחת של מערכה גדולה ואחת של מערכה שניה של קטורת ואחת של קיום האש ואחת לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב ואחת שמוסיפין בו ביום

9 R. Meír sagt, an jedem anderen Tage waren es vier, an diesem Tage aber fünf; eine war die große Brandstätte, eine war die zweite Brandstätte des Räucherwerkes, eine war zur Erhaltung des Feuers, eine war für die abends nicht vollständig verbrannten Opferglieder und Schmer, und eine fügte man an diesem Tage hinzu. –

י דכולי עלמא מיהת תרתי אית להו מנלן אמר קרא (ויקרא ו, ב) היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה זו מערכה גדולה ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטורת ורבי יוסי קיום האש מנא ליה נפקא ליה מוהאש על המזבח תוקד בו

10 Über zwei sind also alle einig; woher dies? – Die Schrift sagt: es, das Brandopfer, soll die ganze Nacht auf dem Feuerbrande, auf dem Altar verbleiben, das ist die große Brandstätte; das Altarfeuer soll damit brennend erhalten bleiben, das ist die zweite Brandstätte des Räucherwerkes. – Woher entnimmt R. Jose die Brandstätte zur Erhaltung des Feuers? – Er entnimmt dies aus: das Feuer auf dem Altar soll damit brennend erhalten bleiben. –

יא ור' יהודה ההוא להצתת אליתא הוא דאתא דתניא היה רבי יהודה אומר מניין להצתת אליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח תלמוד לומר (ויקרא ו, ה) והאש על המזבח תוקד בו אמר רבי יוסי מניין שעושה מערכה לקיום האש תלמוד לומר והאש על המזבח תוקד בו

11 Und R. Jehuda!? – Dies [bezieht er auf das Feuer] zum Anzünden der Späne. Es wird nämlich gelehrt: R. Jehuda sagte: Woher, daß die Späne nur auf der Höhe des Altars angezündet werden? Es heißt: und das Feuer auf dem Altar soll damit brennend erhalten bleiben. – R. Jose sagte: Woher daß eine Brandstätte zur Erhaltung des Feuers hergerichtet werde? Es heißt: das Feuer auf dem Altar soll damit brennend erhalten bleiben. –

יב ורבי יוסי הצתת אליתא מנא ליה נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לרבי שמעון דתניא (ויקרא א, ז) ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח לימד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת דברי ר' יהודה אמר לו רבי שמעון וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח אלא לימד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח

12 Woher entnimmt R. Jose das Anzünden der Späne? – Er folgert dies aus [dem Schriftverse], aus dem R. Šimo͑n es folgert. Es wird nämlich gelehrt: Die Kinder Ahrons, des Priesters, sollen Feuer auf den Altar tun, dies lehrt, daß das Anzünden der Späne nur durch einen tauglichen Priester und mit einem Dienstgeräte erfolgen müsse – so R. Jehuda. R. Šimo͑n sprach zu ihm: Könnte man denn auf den Gedanken kommen, daß ein Gemeiner den Altar beträte!? Vielmehr lehrt dies, daß das Anzünden der Späne auf der Höhe des Altars erfolgen müsse. –

יג ורבי יהודה אי מהתם הוה אמינא קאי אארעא ועביד במפוחא קמ"ל

13 Und R. Jehuda!? – Wenn nur hieraus, so könnte man glauben, er dürfe auf der Erde stehen und [das Feuer] mit einem Blasebalge anfachen, so lehrt er uns. –

יד ורבי מאיר איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב מנא ליה נפקא ליה מואש ורבנן וא"ו לא דרשי

14 Woher entnimmt es R. Meír hinsichtlich der abends nicht vollständig verbrannten Opfer teile und des Schmers? – Er folgert dies aus: und das Feuer. – Und die Rabbanan!? – Sie deuten das und nicht. –

טו ורבנן איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב מאי עביד להו מהדר להו למערכה גדולה דתניא מניין לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב

15 Was machte man nach den Rabbanan mit den abends nicht vollständig verbrannten Opferteilen und dem Schmer? – Man legte sie Wieder auf die große Brandstätte. Es wird nämlich gelehrt: Woher, daß man die abends nicht vollständig verbrannten Opferteile und Schmer

Vorheriges Kapitel Nächstes Kapitel