חולין 156

זה בנה אב

כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים

אמר קרא

או לרבות את הכלאים

האי או מיבעי ליה לחלק

דס"ד אמינא

עד דשחיט שור ובנו שה ובנו לא מיחייב קמ"ל

לחלק מבנו נפקא

ואכתי מיבעי ליה לכדתניא

אילו נאמר שור ושה ובנו הייתי אומר

עד שישחוט שור ושה ובנו ת"ל

(ויקרא כב, כח) שור או שה אותו ואת בנו

מאי לאו מאו נפקא ליה

לא מאותו

הניחא לרבנן דמייתר להו אותו

אלא לחנניה דלא מייתר ליה אותו לחלק מנא ליה

לחלק לא צריך קרא דסבר לה כר' יונתן

דתניא

(ויקרא כ, ט) איש אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו

אביו שלא אמו ואמו שלא אביו מנין

ת"ל

(ויקרא כ, ט) אביו ואמו קלל אביו קלל אמו קלל דברי ר' יאשיה

ר' יונתן אומר

משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדו

מאי חנניה ומאי רבנן

דתניא

אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים חנניה אומר

נוהג בין בזכרים ובין בנקבות

מ"ט דרבנן

דתניא

יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים ובין בנקבות

ודין הוא

חייב כאן וחייב באם על הבנים

מה כשחייב באם על הבנים בנקבות ולא בזכרים אף כשחייב כאן בנקבות ולא בזכרים

לא אם אמרת באם על הבנים שכן לא עשה בה מזומן כשאינו מזומן תאמר באותו ואת בנו שעשה בו מזומן כשאינו מזומן

ת"ל

אותו א' ולא ב'

אחר שחלק הכתוב זכיתי לדין

חייב כאן וחייב באם על הבנים

מה כשחייב באם על הבנים בנקבות ולא בזכרים אף כשחייב כאן בנקבות ולא בזכרים

ואם נפשך לומר בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו

מה אם נפשך לומר

וכי תימא

אותו זכר משמע הרי הוא אומר

בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו